מורשת

עוד שנים לאחור, ואפשר להגיד במאה הקודמת, די ג'יי היה סוג של אלטרנטיבה זולה בהרבה ביחס למחיר בעידן התזמורות – שכיכבו ברוב האירועים המשפחתיים. מגמה זו החלה בשלהי שנות השבעים וטיפסה, לדעתי, עוד יותר עם פריצת הסרט שיגעון המוסיקה. באותם ימים היו בישראל מספר מאוד מצומצם של תקליטנים שעבדו בעיקר בדיסקוטקים של פעם. על אירועים משפחתיים יכלו רק לחלום…אולי ימי הולדת מסיבות כיתה וכל מיני הפעלות שהיו ונותרו עד היום, בשולי הפעילות של ענף התקליטנים. חשוב מאוד לציין את אילן בן שחר, גד ביטון ( שדרן קול השלום מספינתו של אייבי נתן ) שבי ירושלמי, ניסים ציוני, ניר פלטיאל, איתן גור, במבילי, ועוד כאלה שהיו הסמן הימני והחלוצי של עולם המוסיקה והתקליטנים.
עם צמיחת הענף, שפרח ושגשג כלכלית בתחילת שנות השמונים, החלו תקליטנים להשתלב ולהופיע באירועים משפחתיים, והמפתיע מבניהם היה, הכניסה לעולם החתונות. החתונות כאמור, היו שמורות, באותם ימים, לתזמורות ומחיריהם הרקיעו שחקים ובאופן טבעי הציבור חיפש חלופות שאיתן יוכל לקיים אירוע משפחתי וגם לשמור על חדוות השמחה. תזמורות היו בהרכבים שונים ברמות שונות. לכולן, וללא יוצא מן הכלל, היה פורמט כמעט זהה בכל הקשור לתכני האירוע אותו הציגו בפני הקהל ( שרבים מהם רק עמדו כתפאורה… ) ודאגו לשעשע את הקהל עם "תחרות שמפניה" לשולחן הכי שמח.. ( את המשפט הזה יוכלו להבין רק זקני השבט.. ) . המעבר לא היה פשוט. אי אפשר להגיד שהייתה היערכות מקדימה לקבלת הגשם הזה של אירועים. המבול היה על כולם בשעתו ותקליטנים החלו להסתובב כמו טווסים…
ההצלחה האירה לכולם פנים ( כי לא היו הרבה תקליטנים בישראל ) והשוק הזה החל לפרוח מעבר ליכולת ההיצע של התקליטנים. הפתרון היה הקמת צוותים נוספים ..ומכאן זה רק החל להתדרדר. תקליטנים רבים הקימו עוד ועוד צוותים וצוותים החליפו צוותים, תקליטנים הופיעו במקומות לא להם. בקיצור, מול הסדר המוחלט שאפיין  בשעתו את הענף היו גם מאות מקרים של בלגן. התזמורות החלו לצמצם את הפעילות כי – אט אט הביקוש פחת ורבים מהם עשו הסבה לתקליטנים כדי להמשיך להתפרנס. רק כדי לסבר את האוזן, של מי שקורא את השורות הללו, הסכומים שתקליטנים גבו באותם ימים נעו בסביבות 250 – 400 דולר לאירוע כשתזמורות גדולות גבו מחירים שנעו סביב 3000 דולר לאירוע.
כל מה שהיה צריך תקליטן, באותם ימים, היה לא יותר משני רמקולים, מקרקרים משהו, מגבר, פטיפונים ואו שני נגני קלטות, מנורות מרצדות, מיקרופון שאיתו לא הפסיקו לדבר ולספר כל מיני בדיחות תוך כדי… כמו התזמורות, כך גם התקליטנים, ( שהעתיקו את פורמט התזמורות ) נגנו הורה בתחילת האירוע, עשו לחיים עם הקהל ( תוך שביקשו לחזור לפחות שלוש פעמים על ה"לחיים" ). לא הייתה עוד מוסיקה מזרחית…אופס…האמת הייתה (להקת העוד, דקלון, אהובה עוזרי וכאלה ) אבל פחות שימושית עד שפרץ לתודעה זוהר ארגוב, חיים משה, אבנר גדסי ועוד כאלה ששברו את תקרת הזכוכית לטובת כל הזמרים שהופיע בהמשך. היום לא תעבור חתונה "בשלום" מבלי לחמם את האווירה עם אייל גולן, עדן בן זקן ואו איתי לוי. גם לא היה בזמנו יוטיוב, כך שלא היו מקורות הורדה מהאינטרנט, שפצח רק בשנות התשעים כ 15 שנה אחרי תחילת עידן הדי ג'ייס. בזמנו, את כל החומר המוזיקלי היו חייבים לקנות מחנויות תקליטים, שפרחו ושגשגו מאוד מהרכישות המסיביות של תקליטנים, למרות שחלקם הגדול היו מעתיקים מכל מיני מקורות והאיכות השמע  הייתה בהתאם.  אבל מי בכלל שם לב ?
ראו כי טוב ואז כל אדם שחשב שיש לו זיקה למוסיקה ואו, יותר נכון, שאיפה לעשות כסף והרבה, החל לרכוש ציוד וענף הציודים צמח למימדים עצומים שרבים היו החברות שצנחו וקרסו . הייתה תחרות עצומה בין תקליטנים למי רמקולים יותר גדולים ומחברות נחשבות במקביל החלו תקליטנים להקים גשרי תאורה, לרכוש משאיות, לגייס עובדים, להקים במות משעות הבוקר ואז מגיע הערב המיוחל והשמחה בשמיים.
עידן הדי ג'ייס החל בתקופה בה התקליטים השחורים ( ויניל ) היו מוצר מרכזי בחומרי ההשמעה ובמקביל, היו רשמקולי סלילים גדולים, כאלה של סוני, שאיתם היו שהשמיעו מוסיקת רקע מעל גבי אותם כלים כבדים. מאותם רשמקולים מסורבלים הטכנולוגיה הביאה את הקסטות, שתפסו מקום מרכזי בספריית התקליטן, ובאמצע שנות השמונים נכנס לראשונה הקומפקט דיסק והמיני דיסקים. וואו.. זה היה סוג של פורמט מכונן. זה שיגע את העולם במהפכה תעשייתית שאילצה את כל העולם להמיר את פסי הקול המיושנים למדיה דיגיטאלית. התקליטנים לא עמדו מהצד. החלה הצטיידות מטורפת סביב קומפקטים שהלכו והשתדרגו כמעט בכל יום. בשנים האחרונות אנחנו עדים לראות את הקונסולות הדיגיטאליות שמשלבות נגנים מתקדמים ללא צורך במדיה ( דיסק ) שכן, גם הפורמט הזה נעלם מהנוף. זה שנים שהדי ג'יי כבר לא זקוק יותר למערכות הגברה בגנים ואולמות כיוון, שאי שם מאחור משהו הבין את הפוטנציאל הכלכלי שעומד מאחורי מערכות הגברה מובנות. כאן לא נדון ביתרונות ובחסרונות למרות שלדבר על זה זה כמו להרים לנו להנחתה. 
בת'כלס ? דבר לא השתנה . חתונה נשארה חתונה, כמעט באותו פורמט כמו מאז הוריי התחתנו .. בגדול, אין חדש תחת השמש. אותן תחושות של התרגשות, הכנות קדחתניות, מסיבת רווקות/רווקים, אלכוהול, סידור אולם וחופה, שמלת כלה וחליפת חתן, רב, תזמורת או תקליטן, אולם או גן ועולם כמנהגו נוהג. כך אמרו חז"ל וכך העסק עובד. נכון, בתכני הערב לא מנגנים היום הורה ישראלית בתחילת הערב וגם לא את ההמנון הלאומי בסיומו.  זה היה טרנד כזה שזה לא ממש "קול". תקליטנים מכרו את הטרנד הזה לזוגות וכולם מרוצים והעם שמח.. לרוב, האירוע המשפחתי, והדגש על משפחתי, לדאבון רבים, הפך ליותר מסיבת דאנס מונוטונית כמו במועדונים/ברים, שמפגיש חתך אוכלוסייה די מאופיין, מול חתונה שכאן שכחו את הדודים והדודות שבאו, כיבדו ולא קיבלו את מנת ההתייחסות ההולמת.  הרפרטואר השתנה קיצונית ( כל המוסיקה הפכה למוסיקת דאנס עכשווית כאמור כמעט הכל על אותו ביט ) כמו שאחד מחבריי נהג להגיד כל הזמן.. ביום שהפסיקו לנגן טנגו ופסדובלה באירועים נגמרה המסיבה המשפחתית. ..איזו נוסטלגיה.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on pinterest
Pinterest
Share on whatsapp
WhatsApp